מוקדש לכל האבות שבקהל

היום הראשון היה קשוח במיוחד... לילך סחבה על הגב את הוד+ ציוד בסיסי שהגיע סה"כ לסביבות ה15 קילו +- ואני? אני סחבתי את "המפלצת", תיק duterבנפח 85 ליטר מפוצץ עד הקצה. בלי מקום לסיכה. את 6 הק"מ הראשונים רצנו בהתלהבות אבל אחרי שנ"צ ראוי גילינו שהכתפיים כבר לא יכולות יותר. 2 ק"מ לפני הסוף לילך תפסה טרמפ לכפר גלעדי, ונשארנו רק אני והוד בדהירת ראבק לעבר הפיסגה. מין אגו גברי כזה שרוצה לסיים את המסלול ברגל. כשכבר ראינו את האריה השואג צעקתי באושר, והוד מהגב שלי החזיר שאגה רמה.

בבוקר שלמחרת החלטנו לשנות אסטרטגיה.

לקחנו טרמפ לדן והבאנו את הרכב חזרה. הospray ביחד עם הוד עלו על הגב שלי שהרגיש הקלה אדירה, ולילך קיבלה את הduter עם א. צהרים ו3 ליטר מים בלבד. את השעה הראשונה העברתי בדומיה עצבנית הרגשה רמאי! מה פתאום רכב באמצע השביל??? אבל אחרי כמה ק"מ של הליכה הבנתי. נפל לי האסימון. בשביל מה יצאתי לשביל?

בשביל לסמן עוד דגל בפיסגה? לא. אני יצאתי לשביל כדי שיהיה לי זמן להשקיע בדברים שחשובים לי באמת. יצאתי לשביל בשביל לקחת פסק זמן מהחיים שטסים להם במהירות האור. בשביל להיות עם לילך, להיות עם הוד.

היום היה מדהים, ולכל האבות בקהל- לפעמיים אנחנו רצים לפסגה מהר מדי, שוכחים את מי שמאחורנו, אולי אפילו משאירים לו קצת אבק. תעצרו רגע! תסתכלו אחורה, אולי יש למטה ילד שרוצה לתת לכם יד.

לילה נפלא,

בארי.